יש לי בראש כמה פוסטים על תובנות מהלימוד עם תמר, על ההלכה ההולכת ועל איך נראות חופות היום בישראל, אבל המציאות בוערת ומאתגרת כלכך שאני

איזה דבר זה חופה.. הניגון, ההתכנסות, ההתרגשות.. איזה דבר זה לעצור את מירוץ החיים, להתכנס ולהודות.. בחופת הוריי הרב הוא שכיסה את הכלה, ואבא שלי

אדם רואה\ ישראל אלירז אָדָם רואֶה וּפִתְאום הוּא נוכָח לָדַעַת שֶהוּא רואֶה ומִתְבָּרֵר לו שֶכְּבָר זְמַן מָה הוּא עומֵד וְרואֶה וְכָל מַה שֶּהוּא רואֶה חַיָּב

המטרה היא לצאת, להשתחרר אל הלא נודע, למה שיתפתח, בלי לדעת לאן נגיע… כל שנה אנחנו יוצאים בפסח, נמצאים במדבר בסוכות, מקבלים את התורה בשבועות,

האם אני אחתן זוגות בתוך המרחב של ההלכה כפי שהיא מעוצבת היום או מחוץ למרחב זה? כיצד ארצה שילדיי יתחתנו? כיצד אני הייתי מתחתנת היום?

המטרה המקורית של הכתובה- לשמור על האישה, לא מתקיימת היום. להיפך, במצב שנוצר היום בישראל, לא רק שהכתובה לא משקפת את סדרי החיים שלנו והיא

תמר ביקשה מכל אחת לשתף בטקס משמעותי בו היא השתתפה, ומה גרם לו להיות כזה.  ומה שעלה לי- זה טקס שאותו יצרתי לעצמי בעצמי סביב