לפני כשנה, כשלמדתי בקורס "מקדשת" לעריכת חופות של הרבה תמר גור קראוזה, כתבתי כאן פוסט על זה שאני נמצאת בקו תפר, מציעה לזוגות שתי אופציות

זאת אחת השאלות שאני הכי אוהבת לשאול את הזוגות כשהם מגיעים ללימוד. ואני אפילו עוד יותר אוהבת לתת להם "שיעורי בית" – ללכת ולומר להורים

פנה אליי זוג שהתעניין בי ללוות אותם לקראת החופה, ללמוד יחד ולערוך את החופה שלהם. עם בעיה אחת- אבי החתן מתנגד מאוד שאישה תערוך את

בחופה שלי הרגשתי בהצגה. עמדתי על במה, ניצבת שותקת, בתוך אירוע שהיה מובנה מראש ובו אני רק ממלאת תפקיד שגם הוא ידוע מראש… לזוגות שמגיעים

בימים שבין יוה"כ לסוכות, לפני ה-7.10 השנה, כשעוד היינו בעולם אחר… זכיתי לחתן את הודיה ושניר.  בתוך ההתרגשות והשמחה תחושה אחת מאוד חזקה האירה לי-

אחת התחושות המרכזיות שהסתובבתי איתה בימי ההלם זוועה ואלם לאחר ה-7.10, היתה תחושת אשמה.  אשמה על עצם זה שאני חיה, על זה שאני לא סבלתי

זכיתי בחיי ללדת שני בנים ולקיים שני טקסי ברית מילה, שונים מאוד אחד מהשני…. לברית של יובל הגעתי טרוטת עיניים והלומה מהלידה וממעבר מתינוקת אחת

יש לי בראש כמה פוסטים על תובנות מהלימוד עם תמר, על ההלכה ההולכת ועל איך נראות חופות היום בישראל, אבל המציאות בוערת ומאתגרת כלכך שאני

איזה דבר זה חופה.. הניגון, ההתכנסות, ההתרגשות.. איזה דבר זה לעצור את מירוץ החיים, להתכנס ולהודות.. בחופת הוריי הרב הוא שכיסה את הכלה, ואבא שלי

אדם רואה\ ישראל אלירז אָדָם רואֶה וּפִתְאום הוּא נוכָח לָדַעַת שֶהוּא רואֶה ומִתְבָּרֵר לו שֶכְּבָר זְמַן מָה הוּא עומֵד וְרואֶה וְכָל מַה שֶּהוּא רואֶה חַיָּב

המטרה היא לצאת, להשתחרר אל הלא נודע, למה שיתפתח, בלי לדעת לאן נגיע… כל שנה אנחנו יוצאים בפסח, נמצאים במדבר בסוכות, מקבלים את התורה בשבועות,

האם אני אחתן זוגות בתוך המרחב של ההלכה כפי שהיא מעוצבת היום או מחוץ למרחב זה? כיצד ארצה שילדיי יתחתנו? כיצד אני הייתי מתחתנת היום?