בחודש החולף זכיתי לערוך שלוש חופות. כולן היו הלכתיות, אך לכל חופה היה ניגון, אופי, וצבע אחר. בכל אחת אמרתי דברים שונים, לחתן ולכלה היו

בסוף החופה שערכתי ניגשו אליי הורי החתן עם דמעות בעיניים. ואמרו- תודה. תודה על יצירת חופה שאיפשרה גם לנו ההורים להרגיש בנוח ובשמחה, וגם לזוג

הלימוד איתי לקראת בניית החופה הוא לימוד של היכרות, של הבנה והעמקה. מה הרעיון של כל חלק, אלו התפתחויות היו במסורת במהלך השנים, מה האפשרויות

הרי את מקודשת לי.. אבל איך אפשר לומר tת המשפט הזה בלי להבין מה זה "קדושה"? אחד הרגעים שאני הכי אוהבת כשאני מלמדת זוגות על

"זאת שפה חדשה"זה היה המשפט המסכם הכי טוב מבחינתי שבני זוג יכולים לסיים איתו מפגש לימוד לקראת בניית החופה.הם הגיעו אליי, זוג עם המון קושי

לפני כשנה, כשלמדתי בקורס "מקדשת" לעריכת חופות של הרבה תמר גור קראוזה, כתבתי כאן פוסט על זה שאני נמצאת בקו תפר, מציעה לזוגות שתי אופציות

זאת אחת השאלות שאני הכי אוהבת לשאול את הזוגות כשהם מגיעים ללימוד. ואני אפילו עוד יותר אוהבת לתת להם "שיעורי בית" – ללכת ולומר להורים

פנה אליי זוג שהתעניין בי ללוות אותם לקראת החופה, ללמוד יחד ולערוך את החופה שלהם. עם בעיה אחת- אבי החתן מתנגד מאוד שאישה תערוך את

בחופה שלי הרגשתי בהצגה. עמדתי על במה, ניצבת שותקת, בתוך אירוע שהיה מובנה מראש ובו אני רק ממלאת תפקיד שגם הוא ידוע מראש… לזוגות שמגיעים

בימים שבין יוה"כ לסוכות, לפני ה-7.10 השנה, כשעוד היינו בעולם אחר… זכיתי לחתן את הודיה ושניר.  בתוך ההתרגשות והשמחה תחושה אחת מאוד חזקה האירה לי-

אחת התחושות המרכזיות שהסתובבתי איתה בימי ההלם זוועה ואלם לאחר ה-7.10, היתה תחושת אשמה.  אשמה על עצם זה שאני חיה, על זה שאני לא סבלתי

זכיתי בחיי ללדת שני בנים ולקיים שני טקסי ברית מילה, שונים מאוד אחד מהשני…. לברית של יובל הגעתי טרוטת עיניים והלומה מהלידה וממעבר מתינוקת אחת