שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ

אחת התחושות המרכזיות שהסתובבתי איתה בימי ההלם זוועה ואלם לאחר ה-7.10, היתה תחושת אשמה.  אשמה על עצם זה שאני חיה, על זה שאני לא סבלתי כלכך, רצון לשאת את הסבל והקושי יחד עם מי שכורע תחת העומס.  לא האמנתי שיבוא יום וארצה להמשיך את החיים, ארצה לשמוח, רציתי רק להתכנס ולכאוב לכאוב לכאוב… 

לאט לאט, עם הזמן שעובר, עם החשיפה לעוצמות החיים הקיימות בנו, עולה בי הבנה אחרת- יש לנו אחריות לחיות, לחיות במלאות, להמשיך טוב בעולם.  לשמוח בחיים, לבנות וליצור, לאהוב, זאת המשימה שלנו.  היא לא נעשית מתוך אדישות לסבל ולכאב אלא מתוך הבנה שהיא המרפא, היא הכוח והתקווה.

"שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה"- משה מתפלל שהשמחה שלנו תהיה בעוצמה של הרעה והעינוי שעברנו.  מסופר על הרב שטיינזלץ (מפי יואל שפיץ) שפגש אח שכול ואמר לו על הפסוק הזה- "דרכם של עינויים ורעות ומוות שהאדם נושא אותם איתו הרבה יותר מאשר שמחות.  הרי לכל מוות כזה, כמו של אחיך , יש מעגלי השפעה גדולים.  זה פצע שנשאר לאורך ימים ומשאיר צלקות.  לעומת זאת, השמחות והטובות שבאות על האדם דרכן שהן נשכחות מהר יותר, הרישום שלהן פחות ניכר בהרגשה.  ממילא, כדי שיתקיים העניין הזה של 'שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ', צריך הרבה יותר שמחות.  על כל צרה כזו שבאה צריך רשימה גדולה של שמחות כדי לקיים את הדבר שמדובר עליו בפסוק."

עברנו רעה ועינוי בעוצמות שלא שיערנו.  איבדנו חיים רבים כלכך. 

מתפללת שנזכה ליצור שמחות רבות, ושייתקיים בנו הפסוק- שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ

וכמילות הברכה השמינית של הרב עמרם גאון בחופה-

"יִרְבּוּ שְׂמָחוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, וְיָנוּסוּ אֲנָחוֹת מִיִּשְׂרָאֵל"

בתמונה- שמחת חתן וכלה.  קרדיט-  https://www.ofribarnea.com