איזה דבר זה חופה.. הניגון, ההתכנסות, ההתרגשות..
איזה דבר זה לעצור את מירוץ החיים, להתכנס ולהודות..
בחופת הוריי הרב הוא שכיסה את הכלה, ואבא שלי ביקש לתקן תחושת החמצה של 40 שנה ושנעשה את הטקס שבו החתן מכסה את הכלה.. אמא שלי בכתה שם בהתרגשות של כלה אמיתית. וכמה מרגש זה לעשות תיקונים, גם אחרי זמן רב שעבר..
את החופה התחלתי בבקשה מההורים שלי לעצום עיניים, להיזכר בחתן וכלה שהם היו לפני 40 שנה בלונדון, עם כל החלומות הפחדים והתקוות, עם השטיחים האדומים של בית הכנסת והאנשים שהיו איתם שם.. ולפתוח עיניים בהודיה על הילדים, הנכדים, על החיים שהם בנו לעצמם לאחר הליכת שנות דור בארץ לא זרועה..
את הברכות בירכו הילדים והנכדים, מכל הלב ובהתרגשות גדולה.
לפני שבירת הכוס ביקשתי להתייחס לשברים של החיים, לקשיים ולאתגרים.. בדרך ארוכה כזו ישנם לא מעט כאלה. מה שאני למדתי מההורים שלי- קודם כל הם התמודדו עם השברים האלה יד ביד, ביחד. לאבא שלי יש יכולת עשייה ודחיפה קדימה מטורפת, הוא יודע לאן הוא הולך ומתרכז במטרה ולא נותן לשברים ולאתגרים להפיל אותו. אמא שלי ניחנה ביכולת מופלאה להתרכז ב-יש, להיות עסוקה בטוב ובהודיה ומתוך המקום הזה לראות ולהתייחס לשברים. בשבירת הכוס התפללנו על תיקון העולם והאדם, וגם על היכולת להחזיק את השברים בחיים..
החופה הייתה חוויה של טקסיות וניגון מסורתי שבתוכו שזורים האינטימיות והסיפור הייחודי של המשפחה שלנו.
זכיתי ואני מודה על הורים מורי דרך ומעוררי השראה, מזל טוב להם!!!