המטרה היא לצאת, להשתחרר אל הלא נודע, למה שיתפתח, בלי לדעת לאן נגיע…
כל שנה אנחנו יוצאים בפסח, נמצאים במדבר בסוכות, מקבלים את התורה בשבועות, אבל אין חג שבו אנחנו נושמים לרווחה ואומרים- הגענו…
כל שנה אנחנו מתחילים מבראשית, ממשיכים בסיפור של משפחה שיורדת למצרים, מתפתחים כעם משועבד שמצליח לפרוץ ולצאת לחופשי למסע נדודים לארץ המובטחת… ומתי הסיפור נחתך? מתי מתחילים מחדש? רגע לפני, על ההר, יחד עם משה שרואה את הארץ אך לא נכנס אליה..
הסיפור המכונן של העם שלנו הוא היכולת לצאת, לפרוץ, ללכת.. לא הידיעה והמטרה הברורה לאן נגיע, כמו שאומר משה אל פרעה- " ואנחנו לא נדע מה נעבד את ה עד באנו שמה" (שמות י כו)
כשהתחתנתי אמרה לי מורה אהובה שזוגיות היא שותפות של שני בני אדם שלמים שיוצרים יחד משהו שלישי, חדש ולא מוכר. כדי להיות בזוגיות באמת אני צריכה להיות מסוגלת גם לצאת מעצמי, להיפתח אל הלא נודע וליצור יצירה חדשה.. המרחב שבין בני הזוג הוא חידוש בעולם, יצירה שלא היתה כמותה, שבשביל ליצור אותה צריך לצאת, להשתחרר אל הלא נודע, למה שיתפתח, בלי לדעת לאן נגיע…
זה מפחיד לצאת למסע, להיפרד, להיפתח ולהתחדש.. אך זאת התנועה הבסיסית שמקדמת אותנו ואת העולם. זאת תנועה שחסרה כל-כך בשיח הישראלי, הרצון להיפגש באמת, להיפתח למה שיש לצד השני להציע, ולהעיז ליצור יחד יצירה חדשה.
והלוואי- שנדע לצאת מעצמינו, להיפגש באמת ולהיפתח, וליצור יחד שירה חדשה.
בתמונה- הנוף שבתוכו אני חיה, שמהדהד את משה עומד ורואה אך לא מגיע, ומשאיר אותי במסע תמידי..