המטרה המקורית של הכתובה- לשמור על האישה, לא מתקיימת היום. להיפך, במצב שנוצר היום בישראל, לא רק שהכתובה לא משקפת את סדרי החיים שלנו והיא יותר הקראה של סדר משפטי שהתאים לתקופה אחרת, מי שמתחתנת רק עם כתובה עלולה למצוא את עצמה במצב נוראי של עגינות.
במילים אחרות- המעמד שבו מקריאים את נוסח הכתובה בחופה, הוא מעמד "משמר", מעמד שיש בו הישענות על מסורת, ניגון עתיק, אך הוא אינו מעמד שמקיים בפועל את המטרה המקורית של הכתובה.
ועוד לא דיברנו על היעדרות הכלה מטקס החתימה ומהחתימה עצמה.. ועל ביטויים בכתובה שכשמקריאים בעברית אני מתכווצת ומעדיפה כבר את הארמית..
כשלמדתי עם הרבה תמר, היה רגע אחד שתפס אותי מאוד מאוד חזק- תמר תיארה את ההתהלכות שלה בתוך תערוכה של כתובות במוזיאון ארצות המקרא. כתובות מימי הגמרא דרך כל תפוצות ישראל, בשפות שונות, עם נוסחים שונים, עם השתנות והתפתחות לאורך הדורות. ופתאום מגיעים למאה ה-19- והכל נעצר. מתקבע. כבר אין התאמה, אין התחדשות…
איך יכול להיות שהתפיסות שלנו והמציאות שלנו עברו תהליכים רבי עוצמה, ולא מצאנו את הכוחות לחדש ולהתחדש ולייצר הלכה שהולכת איתנו את התמורות שאנחנו עוברים?
מה עובר לכם בראש כשאתם נמצאים בחופה ומקריאים את הכתובה המסורתית? מה לדעתכם צריך להיות בכתובה עצמה?
התמונה מתוך האתר: כתובות מעוצבות, עיצוב: דוד מרדכי