אדם רואה

אדם רואה\ ישראל אלירז

אָדָם רואֶה וּפִתְאום הוּא נוכָח

לָדַעַת שֶהוּא רואֶה

ומִתְבָּרֵר לו שֶכְּבָר זְמַן מָה

הוּא עומֵד וְרואֶה

וְכָל מַה שֶּהוּא רואֶה חַיָּב

לְהֵרָאות מֵחָדָש

יָבוא מַה שֶּיָּבוא

חזרתי הביתה מאחד ממפגשי הקורס (קורס מקדשת עם הרבה תמר גור-קראוזה) והתעורר בי רצון לשוב ולצפות בסרטון חתונה שלנו, מה שלא עשיתי כבר המון זמן… ומה אני רואה? אני רואה כלה שיודעת שאבא שלה והחתן חותמים על הכתובה בלעדיה, שרואה שכל הדוברים בחופה הם גברים והנשים אינן משמיעות קול, שמבינה את הרעיון הבסיסי של הכתובה (ומתרגשת מהניגון של השפה הארמית..). לא עלה בדעתי לשאול על הטקס עצמו, לשנות אותו, להביא את עצמי/ עצמנו, ולהתאים אותו אליי. הרגשתי עטופה, מחובקת, מחוברת חזק חזק למשפחה ולשרשרת הדורות היהודית ושמחה מאוד מאוד על הזכות להתחתן באופן הזה.

ראיתי, ולא ראיתי. ועכשיו אני נוכחת לדעת שאני רואה, ואני מבינה שטקס החופה לא חייב להיות בתבנית הקיימת, שיש דרכים להשמיע קול, להתאים אלינו, לדייק את המושגים. ויש לי הבנה עמוקה כמה קשה לאדם הפרטי שנמצא בתוך חברה, לראות את מה שהוא רואה. כי התבנית, המסגרת המחשבתית, מונחת שם כבר לפניו, וגם עם מאמץ ביקורתי ורצון לסלול דרך עצמאית בעולם, יהיו כלכך הרבה מקומות של עיוורון, שפשוט הוא לא יראה ולכן לא יוכל לעבור במקומות האלה..

והרגשות האלה לוקחים אותי למה שאנחנו חווים עכשיו מבחינה חברתית, וגורמים לי גם לייאוש, כי היכולת לקיים שיח אמיתי בין ציבורים שונים שלא רואים ולא מבינים אחד את השני, כשלכל אחד נקודות עיוורון משלו, היא כמעט בלתי אפשרית…

ומצד שני, אני גם מרגישה מלאת כוחות, כי אני כבר זמן מה עומדת ורואה, ומרגישה שכל מה שאני רואה חייב להיראות מחדש, וייתכן שהגיע הזמן שלי להשמיע את הקול שלי

יבוא מה שיבוא

בתמונות- אני כלה, רואה בעיקר את השמלה המהממת שלי, ומאושרת שמכסים אותה..